מניפסט הטפיל

הוא ריק, קליפה, חסר חיים משל עצמו ולכן הוא מוצץ את חייה. אחותה של מיכל סלה ז"ל, שנרצחה ע"י בעלה אלירן מלול, משרטטת את דמותו של הסיוט. רוצח אשתו לא יכול להיות כל גבר. ​ ראיתי שכתבו על אחותי מיכל סלה ועל ענת אלימלך "עזה כמוות אהבה". תמחקו את הביטוי הזה בהקשר של רצח נשים. זו לא אהבה. זו שליטה. בדיוק כמו שאונס זה לא יחסי מין אלא שליטה ואלימות. ​ כמו טפיל הוא ריק, קליפה, חסר חיים משל עצמו. הוא לא בליגה שלה. אין לו מזון חיים משל עצמו. יש לו בפנים חור שחור, בור עצום, כואב, מכוער ואינסופי. לכן כל חייו הוא חייב בחיפוש מזון תמידי. בור ריק ממזון משול למוות וכאב פנימי בלתי נסבל עבורו. כאב של חיה שמרוב רעב נושכת את גופה וטורפת את עצמה. לאורך השנים הוא לומד ומשכלל דרכיו כדי למלא את הבור האינסופי. ​ עבור הטפיל, הזולת משול לכוס חד-פעמית או מימיה מלאה מים חיים. המים החיים הם מזון יקר ומרווה שזולתו נותן לו: אהבה, הערכה, מחמאות, כבוד וגם תלות מצד חלשים ממנו. כל התנהלות חייו עסוקה במילוי הבור. כל האנשים סביבו הם אמצעי לשם כך. אדם ביקורתי שמקמץ במחמאות או אדם שלא נשבה בקסמי הטפיל, ואולי אף ביקורתי כלפיו - משול למימיה שהפקק שלה סגור הרמטית. מי שלא ממלא את הבור - הטפיל יתרחק ממנו פיזית וגם ירחיק ממנו את הנשאים מלאי החיות שלו. ​ הטפיל נצמד לנשאית החזקה, המוכשרת, הבריאה, המאושרת, מלאת החמלה והאהודה על סביבתה. היא עץ עצום ופורח והוא קליפה יבשה ודקה. היא מצליחה יותר, חברותית יותר, חכמה יותר, חזקה יותר. היא מזון מים חיים והוא מסונוור. הוא נצמד חזק, מבקש להפוך מהר את הקשר לרציני, מחייב ובלעדי. היא המזון שלו והוא שואב ממנה את חיותו. הוא יעשה הכול כדי שהיא תגיד "כן". הוא ילמד אותה היטב, את צרכיה, תשוקותיה וחלומותיה, והוא יאמר בדיוק את המילים הנכונות. הוא יתאים התנהגותו אליה כמו כפפה ליד, עד שהיא חשה שהוא מושלם. אף אחד לא יאהב אותה כמוהו, כך הוא אומר ללא הרף, ואיתו היא מרגישה בגן עדן. ​ אם בטעות שגה וחשף את טפיליותו, זעמו, קנאתו, את האגרסיביות והאובססיביות, הוא יתחנן לסליחתה ויבטיח שישתנה. הוא יזכיר את כאביו וחייו הקשים, ירפד אותה בפרחים ובמילים משכרות. הוא לא ירפה עד שהנשאית - מלאת החמלה והאמונה בבני האדם - תסלח ותישבה בקסמיו. הכול הוא יגיד ויעשה עד שהיא תאפשר את ההיצמדות אליה. מהר. ולצמיתות. הוא רוצה עוד ועוד ממנה ולעולם לא שבע. לעולם לא שבע רצון ממנה. כמו בור ללא תחתית אשר הריק בתוכו מכאיב. הוא רוצה את לבלוע את כולה וכל עולמה אל תוך הבור הגווע. הרי היא אשתו, כל כולה רק שלו, אז למה היא גם של אחרים? למה היא מבלה את זמנה עם משפחה וחברים? היא בוגדת בו, זה הכול בגללה. זו היא שלא מספיק טובה. היא לא מספיק. נקודה. לא מספיק אוהבת. מתלבשת. מבשלת. מטפלת. מדברת. מתנהגת. מסתכלת. מתייחסת. נושמת. תמיד היא אשמה בכל מה שרע. הבור שלו לעולם לא יתמלא, אבל כלפי חוץ הטפיל גאה ומדושן, נצמד ואוחז בזרוע הנשאית שאימץ. הוא מגיע עימה לכל מקום ומפגש, מחבק ומשקה בחיוך מלא שיניים את הפרחים והעצים שסביבה. "אבא ואימא" הוא קרא להוריי. לדודיי. מחייך, עוזר, מתחנף, משתף, מחמיא לה ומלחך. ​ אם היא מתפתחת, גדלה, מצמיחה פרחים, שולחת ענף חדש אל על, מקודמת בעבודה, בקריירה, נפגשת עם חברות בלעדיו - הוא מרגיש איבוד שליטה. הוא צריך לשלוח את כל גרורותיו אל כולה. הוא חייב שליטה מלאה על כל ענף, כל פרח כל עלה וכל ניצן; שידו תאחוז ותמצוץ עוד ועוד ממשקה החיים. הוא חרד מהשתלטות של טפיל אחר עליה, כמו גבר אחר או חברה טובה או קרובת משפחה. כל כולה רק שלו. כל חיותה רק עבורו. ​ את מזון החיים שלה הרי כולם רוצים, ולמה שמישהו בכלל יתייחס אליה אם לא בשביל זה? ואם טיפה אחת ממנה תזלוג לאדם אחר, לחברתה, לבתה, ללימודיה, זו טיפה שנגזלה באכזריות ממנו והייתה יכולה להקל על רעבו. הוא חייב לפקח ולשמור על כל צעד שלה, כי התנהגותה מחשידה. היא בוגדת. נואפת. מסלפת. אולי היא תרצה לעזוב אותו ואסור שזה יקרה. הוא לעולם לא ייקח אחריות על חלקו. הוא כלל לא מסוגל להתבונן פנימה אל עצמו. ​ הוא מנסה בכוח למלא את בור החרדות והריק האינסופי שבתוכו. והיא, מלאת החמלה, החיים והשמחה, לפעמים מאמינה שאולי זה באמת בגללה. היא מנסה להחזיר לבן זוגה האוהב (כך שניהם מתרגמים בטעות את ההזדקקות שלו אליה, ניסיונותיו לשלוט בה, לשתות את חייה), הפצוע המסכן, את האמון בנשים ובבני אדם בכלל. כי כל כך הרבה לפניה נטשו אותו ובגדו בו. היא תעזור לו לעשות עבודה עצמית של התפתחות אישית וגדילה, והם יהיו מאושרים. היא מאמינה ומלאת תקווה. ​ אבל הזמן חולף, המצב מחמיר וחולשותיו נחשפות. היא נבהלת ומנסה להזכיר לעצמה מדוע היא איתו. הוא מתחנן ומבטיח שזה לא יקרה שוב. וזה קשה כי רעבונו גובר והוא חלש. הוא לא מרפה ממנה. הוא לא ירפה לעולם כל עוד יש בה חיים וויטליות. לכן הוא תמיד שם, פיזית, או בנייד, או דרך אמצעי ריגול אלקטרוניים ששם בטלפון שלה. הוא חייב לדעת היכן היא בכל רגע, לשלוט עליה, על הופעתה, דיבורה, זמנה, מבטיה, תנועותיה, חבריה, בחירותיה, סדר יומה. ​ הוא שולח עוד זרוע ועוד זרוע, חובק ומוצץ כל עלה ירוק מתוכה. ואם היא מתנגדת, זו מריבה שהיא גהינום. כי הוא נלחם על חייו. על מזונו. וזה הרי תפקידה כאשתו לספק לו חיים. עוד ועוד. ​ כעת היא רק רוצה לחיות, להצליח לשרוד את כל מטלות היום, הבית, העבודה והילדים. רק שנעבור את היום הזה בשקט וללא התפרצות זעם שלו. אולי זו אני שלא בסדר. הוא אמר שבגללי הוא ככה. אולי עם אישה אחרת יהיה לו טוב יותר. אולי אם אזכיר לעצמי את תכונותיו הטובות ו"אתכנת" את עצמי להגיב אליו ברכות יותר - אתאהב בו שוב. אבל היא חשה חנוקה מיום ליום. אורה מעומעם. היא כבויה. מחייכת פחות. מתחילות בעיות רפואיות. אולי היא נכנסת להריון. כשיש שינויים המצב נפיץ, כי שוב הוא לא בשליטה מלאה. כשהיא יולדת - תשומת הלב שלה, מזון חייו, נלקח ממנו אל התינוק. והוא יזעם. עליה. ​ כאן יש שני תסריטים אפשריים. בראשון הנשאית קמלה עד שהיא הופכת לצל של עצמה. מאבדת משקל. עיניה כבויות. בריאותה לא טובה. היא עצובה. מגיפה תריסים ולא רואה חברות ומשפחה כבעבר. כשהיא תקמול, כשאור חייה והניצוץ יכבה בעיניה, כבר לא יהיה לטפיל מה למצוץ. ומזון חיותו לא עסיסי ומזין כבעבר. לפעמים הוא יעזוב אותה אל הנשאית הבאה או יבגוד בה עם נשאית אחרת. כי הוא חייב מזון לחיות. כדי שיוכל להמשיך למצוץ חיים מנשא שיש בו חיות. ​ בתסריט השני הנשאית עדיין חיה, אוהבת את עצמה ואת חייה. היא מנסה להשתחרר ולהיפרד מהטפיל. זהו הרגע המסוכן ביותר. כי ברגע הזה היא מבקשת לנתק, באורח חד-צדדי, את מקור מזונו. בעבורו הפרידה הזו משולה למוות. ללא מקור החיות שאליו התמכר, סם החיים שהוא מוצץ ממנה, הוא יגווע וימות. ​ והסבל נורא בשבילו. אין נורא ממנו. כאב עצום כמו מוות בדקירות. כמו מכור להרואין שנכנס לקריז כשמונעים ממנו את המנה. עליו להילחם על חייו. אסור שתלך. אם היא הולכת - הוא מת. פשוטו כמשמעו. הוא יעשה הכול כדי להימנע מהפרידה ומהניתוק הכואב כמוות. הוא יתחנן, יבקש מחילה, יבטיח שישתנה, ילך איתה לטיפול, יקנה מתנות. אם זה לא יעזור הוא יעבור לאיומים - הוא יפגע בעצמו, או בה או בילדים, הוא ישאיר אותה עגונה, הוא יספר את כל סודותיה, היא תישאר ללא רכוש, מי ירצה אותה בכלל. ואם גם זה לא יעזור - הוא לא יבחל באמצעים. והוא גם יבקש לנקום ולהכאיב. הוא יביא לכך שהיא תרגיש את הכאב העצום שבתוכו. את הבור האינסופי. בעבורו הכאב כולו אשמתה. והרי הם אחד. ​ הוא זקוק כל הזמן לנוכחותה כדי לחיות. זו התמכרות לשליטה בבת הזוג. לכן להיפרד מזוגיות עם טפיל זה הרגע המסוכן והקטלני ביותר. לכן חובה לעשות את ההפרדה בין הנשאית לטפיל על ידי מומחה. זה כמו ניתוח עדין וכל מקרה לגופו. במקרים רבים שבהם היא מנסה להינתק ממנו בעצמה היא לא שורדת אלא נרצחת על ידו. כמו כוס חד-פעמית המושלכת לפח לאחר השימוש. ללא חרטות. ​ לפעמים גם הילדים לא שורדים. תלוי אם יש סיבה להשאירם בחיים. בסוף גם הם אמצעי. הוא בדרך כלל שורד את ניסיון ההתאבדות. לפעמים, כמו אצל ענת אלימלך הוא מצליח להרוג גם את עצמו. לפעמים, כמו אצל אחותי, הוא עומד למשפט חזק וחסון מול משפחתה בבית המשפט. מתחמק מהמבטים. עד הרגע שהוא מיישיר מבטו אלייך. רוצח אשתו לא יכול להיות כל גבר. הוא טייפקאסט ספציפי. יש עוד. ​ ​ נכתב ע"י לילי בן עמי יו"ר פורום מיכל סלה (ע"ר) ואחותה של מיכל סלה ז"ל * תודה מיוחדת לקרימינולוגית והוויקטימולוגית רונית לב ארי. פורסם באתר Ynet ​